<h1>או"ז הלכ' הודאת בעל דין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תניא בתוספתא בפירקין [ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישות יוצא מתחת ידו אין השליש נאמן אלא הרי הוא ככל אדם. נראה בעיני דהיינו טעמא דכל זמן שהשלישות בידו רמי אנפשיה ומדכר אבל היכא שיוצא מתחת ידו מסלק הדבר מלבו ולא מדכר. הילכך לא מהימן. אבל אין נראה לפרש שנאמן כשהשלישות בידו משום מיגו דאי בעי יהיב ליה דהא אמר ס"פ זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה אמרה ליה ידענא ביה דפריע הוא איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעי קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרי'. איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מיד שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא. ואי איתא הוה ליה לשנוי דהא שליש מהימן כגון דאית ליה מיגו אלא מדלא משני הכי שמע מינה דקים ליה לתלמודא דשליש מהימן אפי' היכא דלית ליה מיגו משום דהימניה וסמך עליו כשהפקיד אצלו אלא הטעם הוי דכל זמן שהשלישות בידו רמי אנפשיה לצורך מה השלישות בידו כדי לקיים שלישותו אבל כשיוצא מידו מתיאש מן הדבר ושכח והכי מתפרשא לי נמי הא דתניא במיצעתא [תוספתא ב"מ שם] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי את מקחי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל האדם התם נמי כל זמן שהמקח בידו רמי אנפשיה ומדכר למי ליתן המקח וכשיצא המקח מתחת ידו מתיאש ממנו ושכח ולא מהימן. הילכך הא דפריך בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] ליחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקיט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה. התם אסיפא פריך דתני דהיכא דאין מקחו בידו לא מהימן ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' דפריך ארישא ופי' דמהימן במיגו דיהיב ליה דהא ליתא דאית לן לפרש דומיא דשלישות דטעמא לאו משום מיגו כדפרי' אלא משום דרמי ודכיר. אלא כפירוש רש"י זצ"ל דפי' דפריך אסיפא.
נראה בעיני דשליש מהימן בלא שבועה כדאמר בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] גבי גט ורב חסדא אמר דשליש מהימן דלגירושי' דהא הימניה הרי משמע דהימניה לגמרי דאי בשבועה במאי הימניה הואיל ומשביעו ותו היכן מצאנו שבועה באיסורא אלא ודאי הימניה לגמרי ותו כי פריך התם לרב הונא מהאי בריית' ושני שאני ממון דאיתיהיב למחילה ואי צריך לישבע מאי מחל לו כל נפקד נמי בעי שבועה אע"ג דהימניה שהפקיד בידו אלא ודאי ש"מ שהשליש נאמן בלא שבועה שאינו דומה לנפקד שטוען החזרתי לך שחייב לישבע שלא מסר לו אלא לשמור אבל שליש היינו שמוסרין לו על תנאי כשיקיים תנאו אז ימסור לו לאותו שאמרו לו למסור ועכשיו זה אומר כך היה התנאי ולא קיימת וזה אומר כך היה וקיימתי ועל דעת כן מסרו לו שניהם שכשיקיים התנאי אז ימסרו לו הילכך הוא נאמן יותר משניהם [שהם] סמכו עליו והאמינו לו ונאמן בלא שבועה. וכן משמע מפי' רש"י זצ"ל דפי' התם בהתקבל דאיתיהיב למחילה שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול (כל) [על] ממונו ולהאמין כל מה שיאמר. וכן השיב לי מורי רבי' שמחה זצ"ל שהשליש נאמן בלא שבועה.
תניא בסיפא דההיא דלעיל [תוספתא ב"מ שם] נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי אימתי בזמן שהדין לפניו אין הדין לפניו הרי הוא כאחד מכל האדם ופריך עלה בעשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] וליחזי זכותא מאן נקט לא צריכא (דקרעי) [דקריע] זכותייהו וניהדר ולידיינינהו למפרע בשודא דדייני התם נמי אית לי לפרש דאסיפא פריך. אבל ברישא שהדין לפניו נאמן אפי' בשאר דין שאינו שודא דדייני דהואיל ועדיין בעלי דינין לפניו הוי דכיר למי זיכה ולמי חייב אבל כשיצאו ממנו שכח ולא מהימן. ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי בשודא דדייני ובזמן שבעלי דינין עומדין לפניו.
<h2>דף ג:</h2>
תניא בתוספתא דפירקין [ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבע והודה אבל אם מעצמו הודה יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ונראה בעיניי פי' אע"פ שלא אמר אתם עדיי ברישא אינו יכול לחזור בו והיינו דמחלק בין תבעוהו להודה מפי עצמו דאי בדאמר אתם עדיי דוקא ליפלוג וליתני בדידה בד"א שאמר אתם עדיי אבל לא אמר אתם עדיי יכול לחזור בו. אלא ודאי היכ' דתבעוהו אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לחזור בו. והשתא קשה לי מההיא דס"פ גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א] דבעי רבא שכיב מרע שתבעוהו והודה מהו צריך לומר אתם עדיי או אין צריך לומר [וכו'] ואסקי' דאין צריך משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. משמע הא בריא דצריך לומר אתם עדיי אע"פ שתבעוהו ותנן נמי פ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"א] כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהם ומוציאין אותן ומשיירין הגדול שבהם ואומ' לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לאיש פלוני או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו. ואמ' בגמ' [שם] מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדיי. איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי אמר לו משטה אני בך פטור פי' בעבור שלא אמר אתם עדיי אלמא אע"ג דתבעיה צריך לומר אתם עדיי. וקשה לההיא דתוספ' ובשלמ' לאביי דאמר התם בזה בורר לא שנו שאמר לו משטה אני בך אבל אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. איכ' לפרש ההיא דתוספת' דהיכ' שתבעו והודה דכמאה עדים דמי היינו לענין שאינו יכול לומר להד"מ אבל משטה אני בך יכול לומר הואיל ולא אמר אתם עדיי והא דבעינ' בגט פשוט ובזה בורר שצריך לומר אתם עדיי היינו לענין שאינו יכול לומר משטה אני בך אלא לרב פפא בריה דרב אויא בר אדא דאמר הכי משמיה דרב דכל מידי דכדי לא דכירי אינשי ואפי' להד"מ יכול לומר קשה ההיא דתוספתא. ונראה בעיני דההיא דתוספת' איירי בבית דין הילכך הואיל ותבעוהו אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך הואיל ותבעוהו בב"ד והודה בב"ד אבל היכא שלא תבעוהו אלא שהודה מעצמו אע"פ שהודה בב"ד הואיל ומעצמו הודה ולא אמר אתם עדיי מצי למימר להד"מ או משטה אני בך אבל ההיא דגט פשוט ודפ' זה בורר מיירי שתבעו חוץ לבית דין והודה חוץ לב"ד להכי צריך שיאמר אתם עדיי אבל היכא שהודה מפי עצמו חוץ לבית דין אע"ג דאמר שכנגדו אתם עדיי מצי למימר השטיתי בך אבל אי אמר המודה אתם עדיי אע"פ שאמר חוץ לב"ד הואיל שאמר אתם עדיי לא מצי למימר השטיתי בך דמה השטאה היא זו שמעמיד עדים על עצמו אבל היכא שתבעו חוץ לבית דין והודה לו קיימא לן (בהא) [כהא] דאמר רבינא ואיתימא רב פפא [סנהדרין כ"ט ע"ב] דלא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק ליה דהויא עדות גמורה ולא מצי למימר להד"מ ולא מצי למימר משטה אני בך. אבל היכא שלא אמר אתם עדים לא לוה ולא מלוה קיימ' לן כרב פפא דמצי למימר אפי' להד"מ וכ"ש משטה אני בך. וכן פסק באלפס.
הילכך חמשה עניני הודאה כל היכא שתבעוהו בב"ד והודה בב"ד אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש שאינו יכול לומר להד"מ. והיכא שהודה מפי עצמו בב"ד ולא אמר אתם עדיי לא המודה בעצמו ולא שכנגדו ושתיק ליה המודה יכול לחזור בו [ו]יכול לומר להד"מ וכ"ש משטה אני בך. והיכא שתבעו חוץ לבית דין והודה לו ואמר המודה אתם עדיי או שכנגדו והמודה שותק לו אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש להד"מ. והיכא שהודה לו מעצמו חוץ לב"ד ואמר המודה אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש להד"מ. והיכא שהודה לו מעצמו חוץ לבית דין ולא אמר המודה אתם עדיי אלא שכנגדו אמר אתם עדיי מצי למימר להד"ם וכ"ש משטה אני בך. והכי נמי אשכח' לענין תשלומי כפל שאם נשבע בבית דין ובאו עדים משלם תשלומי כפל. אבל נשבע חוץ לבית דין אע"ג דבאו עדים אינו משלם תשלומי כפל כדאמ' בהגוזל [ב"ק ק"ו ע"א] ואי ס"ד בנשבע חוץ לבית דין מי איכ' כפל. וההיא דפ' השולח בגיטין [מ' ע"ב] דת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישי' שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא חתם ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים. האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא חתם ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים פי' הודא' בעל דין עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קיבלתי יכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמ' טעה כסבור שקיבלה זה מידו. נראה בעיני דאע"ג דמעצמו מודה וגם חוץ לבית דין אפי' הכי הויא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדיי דלא דמי לההיא דלעיל שמשעבד עצמו בהודאתו לפרוע ממון לכשנגדו אבל הכא שמסתלק ואומר שלא זכה בעצמו מעולם ולא בזו השעה הויא שפיר הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדיי. וכשטוען משטה אני בך צריך לישבע שהיה משטה בו ולא הודאה גמורה שכך כתב רב האי גאון זצ"ל גם במשטה ומתרושש שבועה לבטא פי' כשטוען השטיתי בך דהיינו במקום שיכול לומר השטיתי בך כדפרישית לעיל חייב לישבע שלהשטותו נתכוון ולא להודאה גמורה. וכן כשטוען שהודה שלא להשביע את עצמו חייב לישבע שלכך נתכוון והשת' דפרישי' שכשטוען השטיתי בך שחייב שבועה אע"פ שאומר לא הייתי חייב לך מעולם כלום. נראה בעיני דכ"ש כשאומר מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שחייב שבועה שהרי מודה שהיה חייב לו ואיכא דררא [ד]ממונא טפי מאומר השטיתי בך שאומ' לא היה חייב לו כלום מעולם. ודמי להא דתניא בפ' שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב] מנה לי בידך אין לך בידי פטור. אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא (אסיפא) כ"ש (ארישא) [אסיפא] ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ברישא לא. אלמא כל היכא דאיכא דררא דממונא טפי מחייב שבועה. הילכך יש לי לומר היכא שאמר מנה לויתי ממך ופרעתיו לך דחייב שבועת היסת שפרע ואע"ג דלא תבע ליה אלא על פי הודאת עצמו דומיא דההוא דהוו קרו ליה קב רשו [סנהדרין כ"ט ע"ב] אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו תבעוהו בדינא קמיה דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וחייבין שבועה לדברי הגאון אע"פ דעל פי הודאת עצמו תבע ליה. הילכך דריש פ"ב דכתובות [י"ח ע"א] דמסיק וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"פ שהוא נאמן בדאורייתא וחייב שבועה מדרבנן ומשני משום דקא בעי למיתני אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן פי' משמע שאינו נאמן אפי' בשבועה. הא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים פי' ונאמן בשבועה שפרע הכי אית לן לפרש הואיל שפירשנו שטוען משטה חייב שבועה. מיהו אתיא ליה בגימגום. דהוה מצי לפרש אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן דהיינו אינו נאמן בלא שבועה אלא חייב שבועה ואכתי ליתני בדידיה. וזה שפירשנו לעיל שיכול לטעון משטה אני בך היינו דוקא שהוא בעצמו טוען אבל אי לא טעין לא טענינן הכי איתא בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"א].
